שנא׳ אנחגו גקרא פירש אבל הוא חביר ותדוש ספר, ולא אקרא אגי פירש אלא א״כ נכא עד תכלית כווגת המחבר הספר, ופני הספר יוכיחו במין מין בחינת זכי המוח וטובו השכל המתישבים כי לא נוכל לעשות מופתים נמורי על זה, ודיכי האמת עד לעצמו, עוד דע עגין יקר והוא כי בזה כוון למשה ע״ה כמו שכוון ביתר ספריו, וכן כל הנביאים ע״ה לפרש מלות ושמות נפררות שבאו בתורת משה ובפרט ממה שכתוב בתורה כעגין מעשה בראשית ומעשה מרכבה שזהו עקר התירת, נשמע הפלנת‎ ‏תחבולת המלאכה שעשו הנביאים ע״ה ואחריהם ר׳ז׳ל בספריהם כאשר רצן להעמיק רמז לא יזכדו שם למלה כמו שהם בתירה אבלל ימירוהו בשם ומלה אחרת שהוה כמו נרדף לראשון ע״ד יין וחמר פ־דס, ומזה המין הפלגת בדבר ר׳ז׳ל כי לא נעלמה מהם חכמה, אבל ׳לא צריכים אנחנו בזה ודי באלו הע־ות זה הספר לפי כוונתינו, ולאל ההודאה ית׳ שמ אמן.‎ [59] ‏שיר השירים אשר לשלמה אמר עמגואל ב׳כ׳ר שלמה ז׳צ׳ל אחרי הודות ל׳ה ית׳ על טוב גמולותיו, אומר כי הספר הזה על דעה רבותי׳ ז׳ל דוא מבתר הספרימ שנאמרו ברוח הקודש. ונחלקו המפרשים בבארו, והתחלפו דעותיהם בו כפי התחלפות הכרתם, כי קצתם והﬦ אותם שלא נפרדו מהמורגש, והתכלית אשר אליו עיניהם נשואות וכלות אליו כל היום, הוא יקר העולם הזה ותפארתו, והגמול הגדול אשר אליו ייחלו חלף עבודתם ומשכורתם מאת האלהים, שובם לגדולתם אל ארץ זבת חלב ודבש, ולמלאות כריסם מבשר לויתן, ומורם מן היין המשומר בענביו יפרשו הספר הזה הנכבד, שידבר מספור מעשי האבות, ורדתם למצרים, וצאתם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, וקבולם התורה, ובואם אל ארץ זבת חלב ודבש, ועמידת ישראל בארץ, וגלותם ממנה, ושובם אל הארץ בבנין בית שני, וגלותם משם שנית, והגאולה העתידה, והם יחשבו שיהיה הספר הזה שהוא קודש קדשים, כאחד מן הספרים ההמונים, וכספרי דברי הימים אשר לאחד מן המלכים אשר תועלתם מועט והקריאה בהם אבוד הזמן. וקצת מן החכמים האלהים אשר השיגו מעלת החכמה האמיתית, ונפרדו מהמורגש, ובזו לענינים הזמנים, ונכספה גם כלתה נפשם לחצרות ה׳, וכשתהיינה עומדות רגליהם בירושלם שלמעלה, ולבם ובשרם ירננו אל אל חי, פשטו לבושי הכסילות מעליהם, ולבשו מחלצות השכל, וחקרו בדעתם סודות הספר הזה היקר, וראו דרך נקבי משכיות הכסף, אשר אל תפוחי משל הזהב הטמון בקרבו, ועברו ימיו באני שכלם, והוציאו פשטו מתהומותיו, וגזרו אומר שהספר הזה חובר לבאר ולגלות בו אפשרות שוב השכל הנפרד המעורר צורת הנפש המשכלת והמשפיע עליה שפע טובו, והרעיה משל אל השכל החמרי, המשתוקק אל שפה השכל הפועל, וכוסף להדמות אליו כפי היכולת להדבק בו, ולשוב במדרגתו שהוא התכלית המכוון ממנו. והחכמים האלהים אשר קדם זכרם, זכרו כוונת הספר הזה בכלל, ובארו קצת פסוקיו דרך העברה, ולא בארו הספר הזה על הסדר מראשו לסופו, עד שבא החכם המפורשם ר׳ משה אבן תיבון, ובאר הספר הזה על דרך החכמה, והוא מלא חכמת וכליל יופי, אלא שעבר על קצת פרטיו, ולא הזכיר המכוון בהם. ובראות חכמי דורינו מה שכתב החכם הנזכר, נכספו לבוא אל חדריו, והפצירו בו בגזירת האהבה, לחבר באור הספר הזה על הדרך אשר דרך החכם הנזכר, ולהעמיק על פרטיו, ולחדש בהם חדושים לא נזכרו בספרו, ולהעמיד פשטי הספר הזה גם כן על מתכונתם, ביד ה׳ הטובה עלי. ובראתי כי ידם עלי חזקה, ולמלאות בקשתם חובה, אזרתי בעז מתני, וחברתי באור הספר הזה כפי קוצר השגתי, ודרכתי דרך החכמה הנזכר, והזכרתי קצת מדבריו, ושניתי בקצתם, והותרתי וחסרתי כפי מה שהראוני מן השמים, וזה החלי לעשות. וראוי שנזכר בתחלה כונת הספר הזה בכללו וחלוק פרשיותיו.